תיאטרון בובות

ברוכה הבאה לפורום שלנו! הוא רק מתחיל ולכן הוא עוד לא חי מאוד.
אין לי הרבה ידע לגבי המשמעויות הפסיכולוגיות של הבובות, אבל אני בטוחה שצריך להיות על זה חומר. קיים תחום שלם של טיפול בתיאטרון בובות. הוא לא מאוד מפותח בארץ עדיין, אבל יש מוקדים של עבודה. כשמשתמשים בבובות בטיפול, אז הבובה שהמטופל עובד איתה משמשת אותו ואת המטפל למגוון צרכים: השלכה של רגשות (מי שמתקשה לבטא את הרגשות שלו, יותר קל לו לעשות זאת, כאשר מי שמדבר זאת הבובה, לבובה מותר להגיד כל דבר, כאשר "לי" אסור), בתוך המשחק עם הבובה יכולים לעלות זכרונות נשכחים וכואבים, ודרך ההתייחסות לבובה (בהנחיית המטפל) "מתקנים" את העבר, ובאותה צורה מטפלים גם בהווה, במקומות המוזנחים והנידחים, הכואבים והשורפים של הנפש של בן אדם. לבובה אפשר להגיד את הדברים שאי אפשר להגיד לאדם החי (אמא/אבא, אח/אחות, אישה/בעל וכד'', וכמו כן קרובים - לא רק קרובי משפחה, כמובן - שכבר אינם בחיים, או אינם בסביבה), לבובה אפשר להרביץ, להוציא עליה את העצבים, לכעוס, לצעוק, אפשר להיפך, לחבק וללטף, מה שלא תמיד אפשרי לעשות עם האדם אותו הבובה מגלמת. בקיצור, בובה היא כלי מצויין לעבודה על כל התחום הרגשי הקשור בבני אדם, ביחסים איתם וכו'' ולא רק...
אני רואה שלרוב התייחסתי ל"יחסים עם הבובה". ורק הזכרתי טיפה למעלה על האפשרות שהבובה מדברת במקומי (במקרה של מטופל, אבל לא נפסלת האפשרות שגם המפעילים המקצועיים עוברים את התהליך הזה בכל פעם מחדש), כלומר - אני מפעילה את הבובה ומדובבת אותה, ואז לי, למפעיל מותר להגיד הכל. אז יותר קל למטופל המפעיל לפתוח את המקומות הסגורים, הכואבים בתוכו ולהוציא אותם החוצה, לתת להם ביטוי כזה או אחר. העובדה שהבובה עושה את זה נותנת גם חופש מוחלט (מין מונולוג פנימי של המפעיל: הרי זה לא אני מדבר, אומר את הדברים, זה בכלל לא הדברים שלי, לא הכאבים שלי, אני, המפעיל, בסדר, אני לא חולה, לי שום דבר לא מציק, לא מפריע, לא כואב... זאת הבובה. היא חולה, היא מתלוננת, היא החלשה. היא מספרת על הכאבים שלה. לה מותר), חופש בהבעה, בעשיה, ואפילו העצמה של הדברים - לבובה יש יכולות שלאדם אין (סתם דוגמה - ללכת על התקרה, להתקרבל ולהפוך לכדור, לעוף כמו ציפור, ליפול מקומה חמישית ולא למות....). ולבובה אין בושות.
אני מקווה שהדברים שאני כותבת ברורים, למרות שכל המידע הזה לא מאורגן.

הוסף תגובה

◄ מסר לכותב/ת ◄ קישור להודעה ◄ הדפסה ◄ שלח לחבר/ה

•

המשך. היה יותר מדי טקסט להודעה אחת.

dudochka

Nov 05, 2007 | 23:50

עכשיו קצת לגביי בתור מפעילה:
כשאת מפעילה דמות אחת, זה עוד מילא, בסדר, זה דומה לעבודה רגילה של שחקן - מחליפים זהות... סטופ! פתאום חשבתי, שיכול להיות שלי זה ברור מאליו, אבל לא בהכרח למי שלא נגע בעולם של תיאטרון אף פעם. אז מהי עבודה של שחקן? זה להיכנס אל תוך הנפש של ייצור אחר, ולחיות אותו. ולהחיות אותו. להרגיש את מה שהוא מרגיש ולפתח את התחום הזה בתוך הדמות ככל שאתה מפתח את זה יותר (מרגיש יותר דברים שהדמות הייתה מרגישה במקרה זה או אחר), אז הדמות שאתה מגלם יוצאת חיה יותר, אמיתית יותר, אמינה יותר. אותו דבר לגבי המחשבות שלה, היחסים שלה עם הדמויות האחרות. ממש החלפה של זהות. אותו דבר בתיאטרון בובות. רק שבמקום הגוף שלך, זה הגוף של הבובה. זה לגבי הדמות. אבל יש כאן גם את העניין הפיזי, ההפעלה הפיזית. יש כאן שתי נקודות. כמובן שלטכניקה ולמיומנות ולניסיון בהפעלת בובות יש תפקיד מאוד חשוב ומרכזי. אבל יש גם את העניין של חיבור לדמות. אם אתה חי את הדמות שאתה מפעיל, אם אתה מרגיש אותה באמת באמת, אז גם ההפעלה יוצאת אחרת, אמינה, הבובה נראית חיה, אמיתית.
טוב, עכשיו פתאום תפסתי את עצמי על כך שכשאני כותבת, אני חושבת רק על סוג אחד של בובות שהפעלתי (על בובה בגודל של ילד קטן, שמכניסים לה יד אחת אל תוך הראש מאחור וכך מזיזים לה את הפה (פותחים/סוגרים), והיד השניה של המפעיל נכנסת אל תוך הכפפה שמחוברת לזרועשל הבובה והופכת ליד שלה). בבובות אחרות זה סיפור אחר לגמרי, לא כל כך מרגישים אותם פיזית, אבל כל העניין של החיבור הרגשי והנפשי חייב להיות שם, זה שייך לדמות ולא לבובה. (ההבדל בין בובה לדמות: אותה בובה יכולה לגלם דמויות שונות, הבובה היא השחקן, אם ניקח את עולם בני האדם). אז כשיש יותר מדמות אחת על הבמה ומפעיל אחד, זה כבר הופך לסכיזופרניה אמיתית ובדרגות קשות. עם כל רפליקה, כל משפט אני (המפעילה) משנה זהות, עוברת מעולם אחד לעולם אחר, עם המטענים שלו, עם היחסים בתוכו, להחליף קול, אינטונציה, קצב, לחץ, דחיסות.... ויש סצנות מהירות, אז מתרחש מין פינג פונג כזה, ואני מרגישה כאילו אני הוא כדור הפינג פונג הזה, וכבר לא אני, אלא הבובות מפעילות אותי, משחקות בי פינג פונג, וכל משפט הוא עוד חבטה של המחבט, ועוד, ועוד, ואני כבר לא מבינה איפה אני נמצאת, מי אני, מה אני... קצת דומה לנפילה האינסופית של אליסה... אבל בו זמנית אני גם מפוקסת מאוד, שולטת בעניינים, מפעילה בובות, נמצאת בקשר עם הקבוצה. מוזר...
זה לא תמיד מצליח. באמת זה הרבה עניין של ריכוז, של התחברות לנושא, לסיפור, לדמויות, לבובות, הרבה עניין של ניסיון וטכניקה. מוזיקה עוזרת הרבה פעמים להתחבר למצב בתוך הסיפור...

זהו, בערך. אני מקווה שלא בילגנתי יותר מדי. אם משהו לא ברור או יש שאלות, אשמח לדבר על זה עוד. בטח גם פיספסתי הרבה דברים.

ימים ולילות טובים!

הוסף תגובה

◄ מסר לכותב/ת ◄ קישור להודעה ◄ הדפסה ◄ שלח לחבר/ה